שחמט עם עצמי

שינוי. כנראה הדבר היחיד שקבוע בחיים. וגם הוא, אינו צפוי בשל מורכבותו. מעבר לשינוי הפיזי והגאוגרפי, הריחוק מהמשפחה ומהחברים, יש צורך בשינוי תפיסתי.

זה קרה ביום בשלישי בערב, לראשונה חוויתי את העולם הפסיכדלי מקרוב. עד לרגע בו עישנתי, הרגשתי חד. הייתי בעננים, וראיתי בבירור את חיי, ואת החזון שלי, וכיצד הוא הולך להתגשם בעשור הקרוב.

ואז זה הכה בי.

התקף פסיכוטי כל כך חזק, שאף אחד לא היה מוכן לו.

אני לא הייתי מוכן למה שעתיד לבוא.

זה התחיל באיבוד תפיסת זמן מוחלטת. הנחתי ששום דבר לא חשוב חוץ מהרגע הזה. אנחנו אוסף של חוויות וזכרונות.

הייתי בטוח שכל חיי הם אשליה. מה זה מלחמות? פוליטיקה? כסף? משפחה? סקס? עבודה? הכל היה אשליה.

אנחנו לבד בעולם הזה.

זה הסוד הגדול? עם זה כולם מסתבכים?

זה מה שחשבתי בקול רם.

יצאתי מהדירה יחף, והמוח שלי כבר היה על מצב אוטומטי לחלוטין. לא הייתה לי טיפת שליטה על הסיטואציה. נשכבתי על הרצפה. ישבתי. טיילתי במסדרון. הייתי בטוח שכל מה שנשאר באשלייה הזאת הוא אני, או יותר נכון, תדרים שהם אני. אמרתי לתדרים להפיץ את המסר שאנחנו לבד בעולם הזה.

לאט לאט דעכתי. איבדתי את הטעם לחיות. את החשק. את החיים עצמם. הפכתי לקליפה חסרת רגש ואנושיות.

חזרתי לדירה.

כל הכאב שאי פעם הרגשתי צף מחדש בבת אחת. הייתי בלופ של מחשבות, תוך כדי שחוויתי את המשבר הרגשי הכי קשה שחוויתי אי פעם. הייתי בטוח שהכאב הזה הוא המציאות החדשה שלי. שמעתה זה מה שארגיש לעולם ועד.

תעתועי ראייה ליוו אותי במהלך כל ההתקף. לא זיהיתי את עצמי. לא את משפחתי. לא את מי שגר איתי.

רציתי למות. רציתי להפסיק את הייסורים האלה. הייתי תקוע בנצח. לבד. בודד. עייף.

ביום למחרת לא זזתי מהמיטה, הייתי מרוקן לחלוטין מכל מצבורי האנרגיה האפשריים שהיו לי בגוף ובנשמה. באותו היום גם התחלתי לחלות בברונכיטיס, והיה צפוי לי שבוע שבו שכבתי במיטה ללא תאבון או חשק לעשות דבר.

במהלך השבוע הזה ניסיתי להדחיק את החוויה שעברתי. קטלגתי אותה כמשהו שלילי, כהתקף פסיכוטי. הכחשתי שזה קרה ולא סיפרתי זאת לאף אחד.

נזכרתי שוב ושוב בתחושת הכאב האיומה שהציפה אותי. זכרונות וטראומות מהעבר הסיטו את תשומת לבי בכל עת.

ואז זה קרה. החלטתי שדי. החלטתי שאני לא נותן לעבר שלי לרדוף אותי, שעליי להשלים עם כל מה שקרה. עשיתי את מה שאני יודע לעשות ברגע שאני נמצא במצב של חוסר וודאות - לחקור כמו מטורף ולעשות רשימות.

במשך שעות ישבתי ומיפיתי כל זכרון או חוויה טראומתית שהציפה אותי ברשימה אחת, ולכל פריט ברשימה עשיתי מחקר באינטרנט, בעיקר באתרים המתמחים בפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, בריאות ונפש האדם.

ואז, שמתי לב לסיטואציה. הנה אני, יושב על המחשב, כמו אדם מן המניין, שעד לאותו הרגע הייתי שרוע על המיטה עם גלי חום ושיעולים בלתי פוסקים.

המוח, מסיבה מסוימת, אוהב לזרוק לאוויר הפתוח זכרונות מהעבר. זכרונות התואמים סיטואציות אשר מתרחשות בהווה ובעבר באופן מקביל. או לפחות, זה מה שהמוח, הגורם האחראי לסבל האנושי גורם לך לחשוב.

חובתך, כאדם בעל תבונה,לא להיכנע למט סנדלרים.

חובתך, כאדם בעל שאיפות, להביס את המוח במשחק הצללים.

השינוי מתחיל בך.



היעזר בתודעת שפע האינסופית כדי לכבוש את הצריח.

השתמש בכל הכלים שברשותך כדי להביס את ״המלך״.

יש לך את הזכות המלאה להגדיר את עצמך מחדש,

לעצב את חייך, ולבחור את חבריך.

יש לך את החובה המוסרית לנטרל את איומייך ולתקן מגרעותיך. השאר בתנועה מתמדת. השתדל להימנע מלשקוע בטעויות העבר וזכור אך ורק את הלקחים והשיעורים אשר הופקו ונלמדו מהתקופות הללו. הם ילוו אותך בהמשך דרכך ויעזרו לך להתגבר על כל מכשול.

“One that is not set in motion,

Shall ever be condemned

By the sins of his predecessors.”

התבונן בציטוט, התייחס אל עצמך בתקופות שונות

כאל אחד מאבות אבותיך. מי שהיית פעם, הוא לא אותו אדם אשר קורא את מילים אלו. לכן, אם ״אבות אבותיך״ טעו, אין זה אומר שאתה הנוכחי, צריך להמשיך לסבול בגללם.

הבנתי על עצמי שאני הרבה יותר חזק ממה שחשבתי.

החוויה הזאת עיצבה את ההתנהגות שלי בפגישה הבאה שלי עם העולם הפסיכדלי, בו הוצב בפני אתגר שונה לחלוטין מכל מה שחוויתי.