הטבע הוא נצחי

קשה לי להסביר את הפורקן הרגשי שאני חווה ברגע זה. אני. בעזרת פסילוסיבין אני מתחבר עם הטבע, מקשר בין הנקודות, מאפשר לעצמי את החופש שתמיד חיפשתי בתת מודע, כי כל אדם חווה את החוויה לעצמו.

אני שגיא, וזה הסיפור שלי. אני אשכרה כותב ספר ברגעים אלו. פסילוסיבין, מסיר תבניות שהיו חבויות עמוק בתוך התודעה שלך, מבלי שאתה תבחין זאת. פסילוסיבין, גורם לך להעריך את הטבע שאתה שומע ברגעים אלו, לתקשר עם בני אדם אחרים ועם עצמך באותה המידה, מעלה לגמרי את...

פסילוסיבין, זה חומר המופרש במוח שלך, אותו תוכל לקנות כמעט בכל חנות באמסטרדם אשר מוכרת פטריות. הפטריות, אכן יכולות לשבש לך את רצף הזמן, התודעה, החוויה שאתה חווה כאדם.

באותו הזמן, אתה אסיר תודה לטבע שנגלה מול עינייך, זה מעלה את הרגישות, מחבר אותך עם הטבע, גורם לך להרגיש שלם עם עצמך. פסילוסיבין, זה בסך הכל חומר המופרש במוח שלי.

הזיות? לא כל כך בטוח. תבניות? יש מצב גדול שכן. תקשורת? לגמרי פותח אותך לתקשר.

חופש. עדיין קר לי. אבל אני מתעד זאת ביומן. האם אוכל להשתמש ביומן זה כדי... פסילוסיבין משבש תפיסת זמן?? למדת? גרתי עם דוד? כרגע קר לי? אני יכול לתעד הכל? אני יכול להרגיש חלק עם הטבע?

הרבה שאלות שהיו לי עמוק בתוך התודעה, פשוט צפות לאחר שאני צרכתי פטרייה שקוראים לה high Hawaii. יש לי אבא ואמא בחיים. אני אסיר תודה לחלוטין על הרגע שאני חווה בו. זה מסיר כל כל הרבה תבניות שהיו לי. כל בן אדם הוא לעצמו. החוויה הכי עוצמתית, בסופו של דבר, יכולה להיות מול עינייך.

המציאות שאתה חווה, היא בסך הכל…

כל אדם הוא לעצמו. הזכות להתקיים בנקודת זמן זו, כבר אינה מובנת מאליו לאחר צריכת פסילוסיבין.

הכרת תודה, והכרת התודעה, אלו הם שני המפתחות לשקט הנפשי, לסיפוק הכי גדול שאדם יכול לחוות.

כאשר אני מתייחס לאדם, אני מתייחס אליי. בסופו של דבר, אני הרבה יותר חזק ממה שחשבתי.

הנוכחות שלי מביאה איתה מתנות לעולם שאותן ארצה לחלוק עם כל מי שצריך לקבל מערכיי.

את המילים שאתה קורא ברגעים אלו, אני כותב לאחר כמה שעות שבהן הייתי בטריפ, במקום קסום שהיה נראה כאילו דמיינתי אותו תמיד, בתור מקום מפלט, מקום שהוא שלי. פיסת גן העדן הפרטית שלי.

אף אדם לא יכול לדרוך שם. זאת מתנת התודעה. לאחר כמה שעות, חזרתי למציאות.

המציאות הייתה שהשותף שלי לטריפ, לטיול, ולדירה בחודשים האחרונים, הגיע לאשפוז במחלקה לעזרה ראשונה. ללא חפצים, ללא דרכון, עם בגדים רטובים וזיכרון פגום שמונע ממנו להבין כיצד מצא את עצמו במצב זה.

לפעמים הבחירות שאתה עושה, הן בכלל לא הבחירות שאתה בוחר לעשות. הבחירה החופשית, שבאמת מונעת מתוך חופש אמיתי וטהור, מגיעה דרך התודעה הקולקטיבית שכולנו חולקים. לחלק מאיתנו, הייתה את הזכות לתקשר עם התודעה הקולקטיבית. הטבע מדריך אותך בכל צעד שאתה עושה. הוא חושף בפנייך את הסיטואציה שבה אתה נמצא, שכבה אחר שכבה. כל מה שעליך לעשות זה להתבונן, להקשיב, ללמוד וליישם.

לאחר שעזבתי את פיסת גן העדן הפרטית שלי, ביחד עם חפציי הפרטיים שבהם נעזרתי במהלך הטיול, התחלתי להקשיב לאינסטינקט ההישרדות. זכרתי לפרטי פרטים את הדרך שבה הלכתי, מהרגע שבו ירדתי מהאוטובוס עד שהגעתי לפיסת גן העדן הפרטית שלי. כאשר חזרתי למקום הומה אדם, הזמנתי אובר. נזכרתי בנטלי, תיירת מגרמניה שהעבירה איתנו יומיים מהטיול. לנטלי היה משהו יוצא דופן - תשומת לב לפרטים הקטנים בעזרת דמיון מאוד מפותח. תשומת לב לפרטים הקטנים בחיים, עוזרת לחבר בין הנקודות שבתחילה אינן נראות חשובות, אך למעשה, הן מרכיב חשוב בפס העלילה שנקרא התהוות.

במהלך הטריפ, אשר נמשך כמה שעות, החוויות שלי ושל דוד התפצלו.

חפציו האישיים ככל הנראה נשארו בדיוק באותו המקום שהיינו. הטריפ סטופר שקנינו למקרה חירום, ככל הנראה גם הוא נשאר שם. קצת לפני שהאובר הגיע, שתי נשים חלפו על פניי עם כלב שחור ופרוותי.

הכלב, באופן די מוזר, התחיל לנבוח עליי, כאילו הוא מנסה להגיד משהו. ״כלב חמוד״, חשבתי לעצמי.

בעודי עולה לאובר, אני מדבר עם הנהג על החוויה שהרגע עברתי. תוך כדי, אני מבין שכדי שאוכל לתקשר שוב עם דוד, הוא יצטרך להיות בהכרה מלאה, עם פלאפון עליו, סוללה טעונה, וחיבור לאינטרנט.

דבר שהוא מובן מאליו ושגרתי בשנת 2020.

הגעתי בחזרה להוסטל, כדי לסדר את המחשבות שלי, וגם בשביל להתקלח, להחליף את הבגדים שהוכתמו בבוץ, ולנסות לחפש את דוד בראש שקט. כפי שאמרתי, הבחירה החופשית אינה בידך, היא בידי הטבע.

רגע לפני שאני נכנס לחדר, אני שם לב לפתק שבו מופיע שם המשפחה שלי ושל דוד, ובו כתוב שעלינו לגשת לקבלה. המחשבה הראשונית שהייתה לי היא שזה כנראה קשור לטיסה חזרה לארץ. באותו הזמן, נגיף הקורונה החל להתפשט ברחבי העולם והגיע גם לישראל. כשהגעתי לקבלה, נוכחתי לגלות שדוד נמצא באשפוז במחלקה לעזרה ראשונה. הדרכון, המעיל והז׳קט שלו נמצאו על ידי מקומיים שהיו בדרכם להוסטל.

באותו הזמן שאני מתחיל להבין את הסיטואציה בה אני נמצא, ומה תפקידי ברגע זה, מגיעות אותן הנשים עם הכלב השחור שנבח עליי כחצי שעה קודם לכן. הן הביאו איתן את הדרכון, המעיל והז׳קט של דוד.

הייתי בהלם מוחלט שראיתי אותן קודם לכן, בקצה השני של אמסטרדם, ושהן עשו בדיוק את אותה הדרך שאני עשיתי, באותה נקודת זמן יחסית.

לאחר כמה דקות של המתנה, הגיע נהג מונית בשם סמו לאסוף אותי למחלקה לעזרה ראשונה כדי שאוכל לבדוק מה שלומו של דוד. סמו בתפקידו כבר 6 שנים, והוא היה מספיק אדיב להביא לי את המספר פלאפון שלו כדי שיוכל לאסוף אותנו בחזרה, במחיר מוזל, וגם קבע איתי מראש איסוף לשדה התעופה ביום שאנחנו צריכים לחזור. מי אמר שאי אפשר לעשות עסקים בזמן מקרה חירום?

כאשר הגעתי למחלקה לעזרה ראשונה, אחרי הרבה דלתות אוטומטיות בתזמון מדויק, מצאתי את דוד בתהליכים בירוקרטיים, לאחר שיצא מאשפוז. באותו הרגע, ראיתי שחלק ממנו, ביחד עם חפציו הפרטיים, נשאר אי שם ביער.

הטבע הוא אינטליגנט.הטבע הוא נצחי. ולטבע לא אכפת.

כאשר אלך לעולמי, הטבע ישאר פה הרבה אחרי.