מסע בזמן

ספטמבר 2023.

משבר הקורונה נגמר, עם מספר רב של מתים במגפה. תקופה של חוסר וודאות הביאה איתה גל של דכאונות, פשיטות רגל, גירושים והתאבדויות. שני קולגות לשעבר שהתמזל מזלם לחיות, נפגשו בפעם הראשונה לאחר שהוסרו מגבלות הבידוד החברתי שהציבה הממשלה. השיחה ביניהם נראתה כך:

אילנה: היי עודד! איזה כיף לראות אותך אחרי כל כך הרבה זמן! אני יודעת שדיברנו לא מזמן דרך זום, אבל המפגש האנושי בינינו הרבה יותר מרגש אותי.

עודד: גם אני שמח לראות אותך אילנה.

אילנה: אתה נראה יותר טוב ממה שאני זוכרת אותך.

עודד: אני מאמין שאת צודקת, זאת מכיוון שהייתה לי את הפריבילגיה לגור בבית הוריי בזמן תקופת הסגר, לשלוט בתפריט התזונה שלי ולהפקיד בתכנית אימונים שהצבתי לעצמי. זה היה קשה בהתחלה, אך כמו כל הרגל, לקח לי זמן להסתגל לשינוי, ובסוף זה הפך להיות חלק מהשגרה.

אילנה: איזה כיף לשמוע עודד! לצערי לא הצלחתי לנצל את התקופה הזו לעשיית כושר גופני או שמירה על תפריט, ואני אפילו מאמינה שעליתי קצת במשקל.

עודד: זה בסדר גמור אילנה, את לא צריכה להאשים את עצמך. יש לך שלושה ילדים לדאוג להם, שכל אחד רעב מהם בזמנים אחרים. אני רווק בלי ילדים, אז קשה לי לתאר איך הייתי משנה את ההרגלים שתי כשיש לי אחריות גדולה יותר על הראש. וכנראה שכישורי הבישול שלך השתפרו פלאים בהסגר.

אילנה: תודה שאתה רואה זאת כך, ואכן זה לא היה מצב פשוט לנהל שגרת חיים תקינה. בזמנים שבהם כן הייתה לי מנוחה, העדפתי להשלים את כל הסדרות בנטפליקס שלא ראיתי, לדבר עם חברים ובני משפחה, ולעתים רחוקות לקרוא ספר, אך אני מרגישה שיכולתי לעשות יותר.

עודד: זה טבעי לגמרי להרגיש ככה. בשפה המקצועית קוראים לתחושה הזאת FOMO - הפחד לפספס. זה נובע בעיקר מעליית הרשתות החברתיות, בהן לכל אדם יש את הבמה להתפאר בהישגיו, אך אילן הם בעיקר המיעוט שבהם. רובנו פשוט מדפדפים בפיד באופן כמעט רובוטי במהלך היום ומבזבזים את זמננו על חיים של אנשים אחרים. ברגע שהבנתי זאת, לקחתי הפסקה מהרשתות החברתיות.

אילנה: וואו עודד, לא חשבתי על זה. ספר לי, מה אתה עשית בזמן שהעולם עצר מלכת?

עודד: האמת, אני הרגשתי שהתקופה הזאת הייתה כמו ברכה בשבילי. אני מודע לכך שהייתה לי זכות גדולה להיות בין אלו שהבעיה הכי גדולה שלהם היא זמן ההמתנה הארוך עד לקבלת דמי האבטלה מביטוח לאומי, ואני מאמין שהבנק סלח לי על כך שחרגתי מהמסגרת. בתחילת המשבר, כשעוד הייתי בדרכי חזרה מאמסטרדם, הבנתי שאני לא יכול לחזור לדירה הקטנה שלי באילת, ושאת הבידוד אצטרך להעביר בבית הוריי. בחודש הראשון לא עשיתי שום דבר שאפשר להגדיר אותו כפרודקטיבי.

החלטתי שלקום בשעה חד ספרתית זה מיותר. כמו שאת עשית, השלמתי פחות או יותר את רוב מה שרציתי לראות בנטפליקס. העברתי את רוב שעות היום על גיימינג, בעיקר על שני משחקים שבהם התרכזתי. אפילו חזרתי לנגן בגיטרה שלי יותר ממה שהייתי מנגן בה אי פעם. אחרי זמן מה, הבנתי שקיבלתי פה מתנה שאני צריך לנצל אותה כראוי, ולאט לאט, התחלתי לסדר את הבלאגן הבלתי נראה שהשארתי לזמנים אחרים בעקבות הרגלי הדחיה שלי.

דיברתי עם רואה חשבון שהכרתי באילת, וסידרתי את כל הטעויות שעשיתי בעקבות פתיחת עוסק פטור לפני שנתיים, שעוד לא ידעתי דבר וחצי על איך להתמודד מול הרשויות. חזרתי להתמקד במה שאני עושה הכי טוב - מוזיקה, וכתיבה. למדתי תוכנת הפקה חדשה, והתחלתי לכתוב את הספר שתמיד דחיתי לכתוב.

אילנה: וואו עודד! הספקת לעשות כל כך הרבה דברים! איך היה לך זמן לזה?

עודד: אילנה, היה לנו בדיוק את אותו הזמן. לי פשוט היה את הפריבילגיה להשקיע בעצמי, ולפתח את המשמעת העצמית שלי.

אילנה: עודד, אתה חושב שאין לי משמעת עצמית?

עודד: אני לא אשקר לך אילנה. כפי שמהחשבה הזאת קפצה אלייך לראש, כך גם היא הגיעה אליי. אך אחרי שהתעמקתי במהלך השנים בבודהיזם, בעקבות משבר פסיכולוגי שעברתי, אני יכול לבחור האם להקשיב למחשבה הזאת, או להתעלם ממנה. לא, אני לא חושב שאין לך משמעת עצמית, וזה גם לא מקומי לקבוע כך. אני לא יודע עם אילו בעיות את מתמודדת בחייך, בין אם ברמה היומיומית, ובין אם ברמה הנפשית והפנימית.

נכון, כולנו עברנו ביחד את התקופה הזו בשלום, אך החוויה של כל אחד הייתה שונה לחלוטין. הכרתי אנשים שהיו רעבים ללחם בזמן שאנשים אחרים עשו את המיליון הראשון שלהם. לפעמים זה הרגיש לי שהטבע עושה דווקא לאדם אחר ומעניק יותר לאדם אחר, אבל גם את המחשבה הזו נטשתי די מהר, מכיוון שאני מאמין שהטבע הוא אינטלנגטי, הרבה יותר מאיתנו בני האדם.

בזמן שאנחנו היינו סגורים בביתנו, והפסקנו להשתמש ברכבים ובמפעלים, רמת זיהום האוויר הגלובלית פחתה באופן משמעותי. אפילו בדלהי, שנחשבת לעיר עם רמת זיהום האוויר הגבוהה בעולם, הצליחו לראות בפעם הראשונה אחרי 30 שנה את השמיים בצבע כחול.

אילנה: זה מרגיש לי מוזר עודד, אבל אני מרגישה שכבר עשינו את השיחה הזו.

עודד: לא סיפרתי לך אילנה, אבל אני יכול לנסוע בזמן. יש לי מגבלות שעוזרות לי להשאיר את רצף הזמן בשלמותו, אז אני לא יכול להרוג את היטלר או להחליף את רולו הויקינג, אך אני יכול להשפיע על העתיד שלי.

זה מרגיש לך מוזר, כי ברצף הזמן המקורי השיחה שלנו הייתה נראית אחרת. את הצגת את מה שעברת בבית באופן של התבטלות קיצונית, ואני הצגתי את מה שאני עשיתי בתור איש הברזל. ששאלת אותי איך היה לי זמן לעשות את כל זה, עשיתי בינינו השוואה שלי יש משמעת עצמית ולך אין.

אני יודע שטעיתי, וכנראה מיהרתי להסיק מסקנות, אך לקולגות שעובדים איתנו ממש לא היה אכפת. חלקם הקטן הסכים איתי, אבל רובם אמרו לי שזה לא מקומי לבקר אותך על כך שעצרת ביחד עם העולם, והם צודקים. מיעוט נוסף היו אלה שהעבירו עליי ביקורת חריפה, קראו לי שוביניסט שמנופוב, אמרו לי שאני מונע מפחד שחלילה לא אראה טוב בעיניי החברה, שאני רק מנסה לקדם את עצמי באופן עסקי, ושאני בסך הכל מחפש פרס על העשייה שלי.

בהתחלה, ניסיתי להתגונן. מהר מאוד הבנתי שאין לי ממה להתגונן, האנשים האלה לא שונים ממני. ברגע שאתה מעביר ביקורת, מהר מאוד יבקרו אותך בחזרה ואף באופן חריף יותר. אז ניצלתי את היכולת שלי לחזור בזמן, ומחקתי את רצף הזמן הזה. לא בגלל שאכפת לי מהם, אלא בגלל שאכפת לי ממך. אני יודע שפגעתי בך ברצף הזמן המקורי שמיהרתי לשפוט אותך.

תקופת הקורונה אינה הייתה תחרות של פרודקטיביות, זו הייתה מגפה קטלנית שלא נראתה כמוה כמאה שנה. רובנו פשוט רציני לשרוד אותה בשלום ולחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אני אישית לעולם לא סבלתי את השגרה, או את החברה באופן כללי, והבידוד הזה הביא לי מתנה להיות עם עצמי, ועם המשפחה הגרעינית שלי, אחרי שתקופה ארוכה חייתי לבד בקצה השני של המדינה.

את כנראה לא תזכרי את תקופת הזמן המקורית, ואני מאמין שגם הקולגות שלי לא יזכרו את התקופה הזאת - אבל אני אזכור, לעוד הרבה זמן. זה אחת מהסיבות שמהן אני מנסה להימנע מלעשות מסעות בזמן. אני אולי מתקן רצף זמן אחד, אבל אני תמיד אסחוב איתי את רצף הזמן המקורי.